כל שבוע, במשרד קטן, אני מדבר על פוליטיקה עם המטפל שלי. התחלתי את הטיפול בשנה שעברה, לאחר האבחון של חרדה כללית ודיכאון, והבחירות נכנסו לפגישות ללא הזמנה. בגיל 27, אני מגלה שאני מתאבל. אולי כי בשבילי, לחשוב על פוליטיקה זה לחשוב על העתיד. ובמשפחתי, העתיד תמיד נבנה לאט, דור אחר דור.
סבי וסבתי הגיעו מצפון ברזיל לסאו פאולו בחיפוש אחר מה שנקרא בשנות השישים והשבעים "חיים טובים יותר": עבודה ומזון על השולחן. אמי רצתה יותר, לא עבורה, אלא עבורי. גידלה אותי לבדה במזרח העיר ורק סיימה את הלימודים התיכוניים אחרי גיל 50. אך בשנות ה-2000, היא דפקה על כל דלת עד שהשיגה עבורי מקום בבית הספר הטוב ביותר בשכונה. אחר כך נרשמה לבחינות הקבלה ל-ETEC. אחר כך שכנעה אותי לנסות לקבל מלגה לאוניברסיטה. היא פתחה את הדלתות אחת אחת, כמו שמקיימים הבטחה.
במהלך השבוע, ראיתי אותה בלילה, ממש לפני השינה. נפגשנו אפילו בימי ראשון.
ב-2019, נכנסתי לאוניברסיטה, אחת מהעטות במשפחה שהצליחה להגיע לשם. ב-2022, סיימתי את לימודי העיתונאות עם מלגה מלאה דרך ProUni, שנוצרה בממשלתו הראשונה של לולה. דמי הלימוד באותה תקופה התקרבו ל-2,000 ריאל. ללא המלגה, לא יודע אם הייתי מסיים את לימודיי, או אם הייתי כאן, כותב את הטקסט הזה. אני לא יוצא דופן: לפי משרד החינוך, כ-1.6 מיליון סטודנטים סיימו את לימודיהם במסגרת התוכנית. ב-2023, כבר כעיתונאית, סיפרתי כאןסוכנות ציבוריתכפי שהואפותחה האוניברסיטה, בעיקר, לנשים שחורות.
כשאני מביט לאחור, אני רואה שרשרת. סבי וסבתי רצו שבניהם לא יסבלו מרעב. אמי רצתה שאני אתחנך. עכשיו אני זה שמחזיק בקצה. אני רוצה לצאת משכירות, אולי דרך "ביתי, חיי". אני רוצה שילדיי, שעדיין לא קיימים, לא יצטרכו לעבוד מוקדם כדי לעזור בבית. שאני אזכה לראות אותם יותר ממה שראיתי את אמי. אבל יש ימים בהם ייאוש מגיע לפני השמש, ואני תוהה אם השרשרת תנתק בדיוק בזמן שלי.
מכאן אני מביט בבחירות האלה. אני רואה אנשים שמתעוררים לפני הזריחה, חוצים את העיר, דחוסים כמו סרדינים בקופסה, ועובדים משני ימים בשבוע, רבים מהם ממשך שני שבועות, כדי לזכות ביום אחד של מנוחה. אני מכיר היטב את גודל היום הזה. זה היה יום ראשון של אמי. אני רואה בצורת בקצה אחד של המדינה ובשיטפונות בקצה השני, עושר ברזילאי שמוצע למכירה לחברות זרות, שליטים מבחוץ שמתערבים בריבונות שלנו, בעוד חלק מאיתנו נראה נלהב להחליף את הירוק והצהוב בדגל אחר.
לכן, אני מודאג כשאני מסתכל על האנשים שיכולים לשלוט בברזיל בשנים הקרובות. פלאביו בולסון מגיע לבחירות הללו ללא תשובות לאף אחד מהחששות הללו. במהלך ארבע כהונות כנציג המדינה, לא אושר לו אפילו פרויקט חוק אחד שאותו הוא יזם.ציבוריתהדגים איך הוא תומך בכרייה ללא התמקדות בהגנה על האמזונס וחשף את השפעתו על ה-בית חולים פדרלי בריו במהלך המגפהבעוד שהם הוזנחו, הייתה להם גם קשר ל...דניאל וורקארו, מהבנק מאסטרובמשך 24 שנים של חיים ציבוריים,רק שלוש הצעות חוק בנושא ביטחון נשיםאשר מהוות מחצית מהאוכלוסייה. אני מחפש שם הבטחה לדור של ילדיי, אך לא מוצא.
כשאני חושב על הבחירות האלה, אני רואה את סבתי מגיעה לסאו פאולו, אמי דופקת על דלתות, אני מחזיק בתעודה שלא הייתה בתוכנית של אף אחד. וילדים שעדיין לא נולדו. אני לא רוצה שהם רק ישרו לקיום; אני רוצה שהם יקבלו זמן לחיות. ללמוד, לעבוד בכבוד ולחיות במקום משלהם.
הפחד שלי אינו נובע רק מתוצאת הצבעה. זהו להיות, לאחר שלוש דורות, האדם הראשון במשפחה שמביט קדימה ללא אמונה שילדיהם יקבלו יותר ממני.