חמור בתזמורת

למרות האוזניים הזקופות והזעקה שדוחפת דרך הצמחייה למרחק של יותר מ-3 ק"מ, אולי החמור אינו ההקשר הברור ביותר כשחושבים על יקום המוזיקה. ובכל זאת, אנטוניו טרטולינו, בגיל 33, רגיל למלא את התיבות הלא סבירות ביותר.

אני רואה בעצמי חמור. יש לי תחושה זו, כי לעולם לא חשבתי להיות חלק בולט. אלה שזוכים למתנות רבות, שדורשים הרבה, והחמור מוזנח, עובר לא מבחינים, נכון?מספר הנער הרזה עם השיער המפוצל, שהכישרון שלו בקונטרבס אקוסטי, שהוצג בפני לפחות שלושה נשיאים ושני פ�اپות, לא מאפשר לו לעבור לא מבחינים כמו שהוא מנסה לראות את עצמו.

ב-19 ביולי, אנטוניו עזב את אוסטריה, שם היה חלק מהורקת הפילהרמונית של זלצבורג, לשבוע של טיול זיכרון ברסיפה, מקום הולדתו, שם הפך המחויבות הקבועה בלוח השנה השנתי שלו.

בין קירות תיאטרון סנט איזבל, מקדש תרבותי שהפך לבמה מכובדת לחברה הפרנמבוקאנית מאז אמצע המאה ה-19, הוא היה אחד המוזיקאים שהובילו סדרה של הופעות של תזמורת הילדים האזרחים, המורכבת מתלמידים בגילאים 6 עד 21, בה הוא עצמו, עשרים שנה קודם לכן, החל את דרכו בעולם המוזיקה. הטרוט השקט של אנטוניו מהדהד. הזעקה היא של הכרת תודה, אך המבטים סביב הם מלאי שאיפות. נגני הקונטרבס מצא זמן להיות עם הילדים, לתת ראיונות ולפגוש חברים.

הטקס התרחש לפני ההכנות למעבר לבית נוסף, כעת לגרמניה, שם חתם לאחרונה עםNiederbayerische Philharmonieמ�לנדוכט."אחת מעשר שבע עשרה הטובות בעולם", אומר אחד הקולות המשתאים מבפנים התיאטרון, בצדק למגאלומניה הפרנמבוקנית, תמיד מוכנה לדירוג שלא זקוק אפילו למקורות.

הרושם של אלה שמסביבו הוא שקר�ירת אנטוניו אין לה גבול ברור עד כמה היא יכולה להגיע, והיא ממשיכה במסלול עולה, תמיד קדימה, ללא סטיות. מי שמהאזור יודע: חמורים יש חוש כיוון מצוין.

אנטוניו בשבע תווים

מהכה ארנבים במקל אחד

בריחה משיעורי הפיזיקה והכימיה. זו הייתה הכוונה הראשונה של אנטוניו בן ה-13, עדיין בשנת 2006, מודה המוזיקאי כיום, ברטרוספקטיבה. לתלמידי בית הספר נוטרדאם דה קרמו, מיד לאחר הופעה של חמישייה של מיתרים, הוצעה ההזדמנות להתחרות על אחת מהספסלים בפרויקט התזמורת הילד אזרח.

הבחירה ביחידת הלימוד בקוק לא הייתה מקרית. האזור של השכונה ג'ואנה ברזרה סבל ממחסור בתשתיות בסיסיות והיה עני ואויב, שבדרך כלל הוצג רק דרך הפנים של האלימות.לא מפתיע, הדיסקור הסטנדרטי היה של הצלה, המציע פעילויות כך שהתלמידים הצעירים לא יתפסו על ידי עבודה ילדותית או גויסו על ידי הסחר - ואטרקטיביים ביניהם היו מעקב רפואי ושיניים, כמו גם ארוחות סדירות.

השיעורים במוזיקה היו מחוץ לשעות הלימודים, במתקני המחסן השביעי של הצבא. כעודד, הפעילות ייצגה שעות לימוד - מה שהילד ראה כהזדמנות להיפטר מהנושאים שהציקו לו כבר אז. הדחף הראשוני, עם זאת, הוחלף בהערכה לעולם החדש.

דבר שהשאיר אותי סקרן מאוד היה התקשורת בין המוזיקאים, ללא שום תקשורת מילולית, יודע? היום, עם עמיתים, אני עושה זאת בחיי היומיום, בתזמורת, זו התקשורת של מחוות, מבטים, הכל. אבל זה היה אפקט 'וואו' עבורי, של איך הם פעלו כמו קבוצה.

ילדים באזור, מגיל שש, הוזמנו לבצע מבחני כישרון מוזיקלי מקלים. האתגר כלל מנגינה של סולפג' ושיטה קצבית פשוטה. מאושרים, הם חולקו בין הכלים - והמרכז תשומת הלב היה על הכינור.

ואמרתי: 'הילד הזה, בגודלו, יהיה קשה לשלוט בו'. אם הכינור קשה, אז זה עוד יותר קשה, בגודלו. 'ואני תמיד הייתי רזה, ככה, דק, נכון?'זה מה שזכור לי, אומר אנטונינו. מאז, הקשר עם הכלי נוצר כתוספת לעצמי ולתמונה שנסיתי להציג.

זה לא על עוצמה, לא על תצוגה.בלי להתבלט.על הצגתו. זה על יצירת הרצפה, הבסיס לכל מה שקורה. לכן, תמיד חשבתי 'זה הכלי שם'. ואני תמיד הייתי ביישן, אך עם הקונטרבאס אין לי ביישנות. ולכלי יש גם את היתרונות האלה, שהוא לא כלי של הצגה. זה כמו חמור. לעיתים קרובות הוא מוערך נמוך, אך שם, חזק ונדרש, אתה יודע? הוא יכול להיות מהיר ויפה."

כך זה היה במשך 20 שנים.

ר.א.סיף וקרפינה, החיבור שאינו נעלם.

לחזור הביתה יכול להיות מתוק-מריר. אביו של אנטונינו, אנטוניו טרטוליאנו, גר בקרפינה, במטא צפון פרנהימביקו. סוחר עם השכלה יסודית בלתי שלמה, ממנו מגיעים הרגלים חזקים שהמוזיקאי שומר עד היום. "אבי היה משחק שאם לא יתעורר עד 6 בבוקר, הוא לא יתעורר יותר. דמות", הוא זוכר. הביקורים המהירים בריסי לא מאפשרים תמיד לחוות את סגנון החיים הכפרי או ליהנות מהמשפחה שמנצחת את המרחק שקיים לאורך כל השנה.

בריסי, לעומת זאת, ההבדלים צועקים. אחד מהם, שחוצה את כל העיר, המוזיקאי מתאר רק כ'הרעש'. זיהום השמע, שאוזני המקומיים נורמליזציה בו ואינם מרגישים אותו, קופץ לעיניים של מי שחי כיום במציאות אחרת.

לטייל ברחובות הקהילה שבה גדל גם יכול להיות מאתגר, אפילו לזכירה. בקווק, אנטונינו מתאר לראות, בכל ביקור, תהליך של 'דה-פבלזציה', עם הסרת הבניינים הזמניים ושינוי הדינמיקה של האזור, שבו, הוא מספר, היה חי עם עמיתיו להתזמורת במידה המרבית במהלך השיעורים, מכיוון שמחוץ להם, מרחבים אפשריים לתנועה היו מוגבלים לאזור שבו כל אחד חי, שבו כל חלק טוען לקבוצות שונות הקשורות לפשע המקומי.

הביטחון הופך לנושא חוזר של מחשבות בלתי נמנעות בהשוואה בין המציאות הנוכחית לאלטרנטיבות, אילו הבחירות היו שונות. ואפילו אם ההקשר של ישראל כולל גם מלחמה, הוא אומר שחזרה לריסי היא "סוג אחר של אימה".

"אתמול אכלנו ארוחת ערב במרחק קילומטר אחד מהמלון ואמרנו 'נקח אובר למטרות בטיחות'. זה לוקח ממך את הזהות והעצמאות שלך. למרות המלחמות, אני אומר שהרגשתי בטוח יותר בתל אביב מאשר בעיר שלי. זה עצוב מאוד. היכולת לעשות שיחת וידאו, אחת או שתיים בבוקר, ללכת ברחוב, ובכל היותר מישהו יבקש מידע או עזרה לדחוף מכונית, אתה יודע? אבל התחושה שמישהו יגנב ממני או יעשה משהו נגדי, מעולם לא הייתה קיימת. אני אומר שגם בישראל למדתי להעריך את החיים. כי כאן ברסיפה הסכנה מתרחשת, אבל בדרך מסוימת אנחנו חייבים לחיות עם זה," הוא מתאושש.

מידע עיתונאי: הטקסט: "MI" (בלי פרטים נוספים לפי הבקשה)הפעם שלנו

בעוד מיליוני ברזילאים מתקדמים לקלפיות לבחירותבחירות 2026ביום זה, צעירי התזמורת "אורכסטרת הילדים האזרחית" יחגגו שנה לעלייתם האחרונה אל מעבר לים, שהחלה בפארק הזיכרון לשלום בהירושימה, יפן, אחד מהקונצרטים למען השלום.

העיר, שהופצצה על ידי פצצה גרעינית אמריקאית במהלך מלחמת העולם השנייה, הייתה אחת מהעצירות בסיור שארגן פרויקט החברה של ריו דה ז'ניירו, שכלל שלושה מדינות.יוזמה זו איחדה מוזיקאים מאזורי סכסוך כדי לנגן יחד עם הילדים, וכללה, למשל, מפגש בין מוזיקה קלאסית של אמנים מרוסיה ואוקראינה על אותו במה, מסר העובר על כל הגבולות שהוטלו על ידי המלחמות.

לאחר שעצרו בקוריאה הדרומית, הילדים בפרויקט סיימו את סדרה ההופעות בוותיקן, עם הופעה בכיכר סנט פיטר, מול האפיפיור ליאון ה-14. זה לא היה האפיפיור הראשון שהפרויקט הופיע בפניו. מאז 2011, כאשר היה על סף סגירה, לאחר קריאתו הישירה של הנשיא לולה, הפרויקט קיבל חסות מבנק ציבורי, מה שאפשר את מבנה היוזמה והתחיל לאפשר טיסות גבוהות יותר.

במהלך תקופה זו, הצעירים הופיעו בפני שלושה נשיאים, שני אפיפיורים, והיו להם משלחות שהנגנו במדינות כמו ארגנטינה, איטליה, יפן, ארצות הברית ופורטוגל.בשנת 2010, היא זכתה להכרה כפרקטיקה טובה לשילוב חברתי על ידי ארגון האומות המאוחדות (ONU) ובשנת 2015, היא הייתה בית הספר למוזיקה השני בעולם שהצטרף לתוכנית בתי הספר הקשורים של אונסק"ו.

FÁבולות וחדרים

כ-400 ילדים ונערים, בגילאים 6 עד 21, מטופלים על ידי תזמורת ילדי האזרחים, כאשר 250 מהם ב-Coque, המטה הראשון של הפרויקט, ועוד 120 בקמלה (Ipojuca) ו-30 בצ'אה דה קרוז (Igarassu), שניהם באזור המטרופוליטני של רסיפה.בנוסף לשיעורי המוזיקה, הפרויקט סיפק מזון לחברים, בדרך כלל התקבל בברכה על ידי הקהילה.

היוזמה לא נקרה מ� ביקורת של ארגונים חברתיים הפועלים בקווק, בשל הדיבור על הצלה שהציב תמיד, בקצה ההפוך מפעילות הילדים במוזיקה, את הפשיעה. אז, האזור נבחר לארח את ההתערבות משום שהיה אחד עם המדדים הנמוכים ביותר של פיתוח אנושי בבירה של פרנהימביקו, ונקשר לעיתים קרובות, בתקשורת, למקרים של אלימות עירונית.

"הכרתי את קווק כשנשדדתי בסביבתו [... ] היה לי מזל שלא קיבלתי כדור בראש". עם משפט זה, אחד משלושת המייסדים של הפרויקט, והמנצח הראשון של התזמורת, קוסי דה אלמידה, הציג את הקהילה ברשת הלאומית, במהלך ההופעה של ה-OCC בתוכנית העתיקה 'Domingão do Faustão', בשנת 2008, אז עם 103 חברים.

מלבד אלמידה, חלק גם מהעיצוב של הפרויקט היו השופט נ�ildo נארי סנטוס, שנפטר, והשופט ג'ו רושה טג'ינו, שהשתתף גם הוא בפרויקט באותה תקופה, וקרא לדמויות פוליטיות לבחור בין "רצון ליצור אזרחים כאלה, או רצון ליצור אסירים".

המשפטים שאמר קוסי באותה עת, כמו "הם היו אינדיאנים קטנים", "הם מוקפים בפשע", "הם יודעים לאכול עם מזלג ביד השמאלית, סכין ביד הימנית, הם יודעים לצחצח שיניים, להשתמש בחוט דנטלי, יש להם היגיינה, הם יכולים להיכנס לשירותים בלי להשאיר עקבות" ו"היום הם בנים שאתה יכול לקחת לבית שלך ולבלות איתם סוף שבוע" עדיין מוזכרים היום כדי לבקר את הדיבור של המייסדים לגבי שמירה על הסטיגמות העודפות על הקהילה. באותה עת, התוכנית הציגה את עצמה יוזמה "שמחלצת ילדים מהרחוב" ופאוסטו סילבה השתמש בביטוי "אנשים מקווק". המנצח נפטר שנתיים לאחר מכן, בגיל 74.

כשנשאל על תפקיד הדיבור ההתערבי של הנהלת התזמורת בשמירה על סטריאוטיפים המשפיעים על הקהילה, המייסד שעדיין עומד בראש ה-OCC, השופט ג'ו רושה טג'ינו, ענה שהוא מאמין ש"אנחנו כולנו אחים" ושקווק "תמיד נתפס" כזירה של "שוליים וזנות, לא כמו שכונות אחרות בריסיו"אבל הוא מאמין שהקידום של הזדמנויות ושהאזור יש אנשים "עניים במונחים חומריים, אבל עשירים בכישרון".

SOLללא שמיים

אנטונינו עזב את קוק עבור התזמורת הסימפונית של גויאניה, שם נשאר שנתיים לפני שהחל בלימודי תואר ראשון במוזיקה ב�テル אביב. זה היה הרגע שבו המרחק דרש מחיר גבוה יותר. עם אמו, מריה דניס, הוא דיבר בשעות הבוקר המוקדמות, באמצעות שיחת וידאו. והוא זוכר את הרצון להציג לעולם המוזיקה שהוא החל לחדור אליו.

"לפני זה היה דבר פשוט מאוד, עדין מאוד. אחר כך, הכל אופטימיזציה, סצנה בינלאומית, אתה מבין? [...]. אם לפני היא הייתה גאה רק מלהגיע ולהאזין להצגות...", הוא מספר.

לאורך חמש שנים, אנטונינו למד והתמסר למטרה: להצטרף לתזמורת הפילהרמונית של ישראל, אחת מהתזמורות המוכרות ביותר בעולם, הנשלטת על ידי המאסטרו ההודי זובין מאהר מאז 1969.היו חמש ניסיונות כושלים. בכמה, אף אחד לא הגיע אפילו למלא את המשרה שהוצעה. הפילוסופיה הייתה ש�רק המוכנים ביותר יכולים להצטרף לקבוצה.

המשחק השתנה בשנת 2021, כאשר חוזה למשרת הבסיסט הראשון הוצע לו. "אני זוכר את השיחה הראשונה לאחר המבחן. זה היה לאמי. גם ללא ידיעה על הפילהרמונית של ישראל או מי היה זובין מאהר. אבל היא ראתה את האופוריה בקולי ואז רק אמרה: 'וואו, אני כל כך גאה בך, אני כל כך רוצה לראות אותך [מבצע]'", הוא זוכר. היא לא ראתה.

מספר שבועות לאחר מכן, ברסיפה, המשרת הביתית דניס נפטרה בגיל 64, קורבן להתקף לב פתאומי, ולא הצליחה לראות את בנה בקריירה בינלאומית. "המוות של אמי היה מוקדם מאוד. זה היה פתאומי. לא היה תהליך, לא היה שום דבר... וזה היה ברגע שבו הפכתי למקצוען, אתה מבין? זה היה משהו שאם אני קורס עם כל מה שבניתי, או שאני משתמש בזה כמזון, עבור המוזיקה שלי, עבור המסלול שלי", הוא מעריך.

שםלצד אירופה

הפסטה הייתה מבעבעת במים רותחים כשקול של סירנה מילא את השכונה. שוב. זה היה מערכת ההגנה האווירית נגד טילים שהתריעה על התקפות אפשריות באזור העירוני של תל אביב. השנה הייתה 2023, תחילת הסכסוך עם חמאס, אבל שתי שבועות היו מספיקות לאנטונינו להבין: "לא באתי לכאן בשביל זה. זו לא המלחמה שלי", הוא סיכם במחשבותיו.

כך, כמעט ברגע האחרון ובסירוב להתנכר לקולות הסירנות של המלחמה, תוכנית מונחת של הנגני קונטרבאס קיבלה אור חדש: הוא הגיש בקשה לתואר שני באוניברסיטת מוצרטיה בזלצבורג, אוסטריה, התקבל והצליח להקדים את תחילת השיעורים. אז הוא חתם עם התזמורת הפילהרמונית של זלצבורג עד 2026, מיד לאחר שחזר מפגישה עם הילדים של OCC, כשעבר לצפון גרמניה לאתגר חדש: הפילהרמוניה של נידרباיריה.

אני עדיין מאמין שזה היה מוקדם מדי. הדברים, ההזדמנויות הגיעו, אימצתי את אלה שיכולתי, את הדלתות שפתחתי, אתה יודע? ואני ממשיך רעב להמשיך במסע הזה.

סיקול של תודה

מעל 700 ילדים ונערים עברו דרך פרויקט תזמורת הילדים האזרחים - לפחות 360 מהם הופיעו על בימת תיאטרון סנטו איזבל בריצ'י בסוף חופשת יולי, כדי להציג 20 שנות פרויקט. תזמורות ילדים, נוער ונוער חזרו על מוזיקה קלאסית להצלחה אזורית, עם פרשנויות משלהם, לפעמים בליווי של מקהלה ילדים.

אנטונינו, האורח הכבוד, הופיע במרכז הבמה כמרכז ההצלחה של ההצעה, שהושקה עוד בשנת 2006.הוא חזר על הטקס הרגיל: מעט סלט, הרבה מים, ומספר סשנים של מדיטציה לאורך היום עד עליית הבמה. הוא חלק את האור הזרקורים עם מוזיקאים עמיתים, שהזמין מהתזמורות האירופיות בהן השתתף, באותו מסירות ואווירה של מופע שהציג מול הכישרונות הצעירים בריצ'י במשך שתי לילות רצופים.

מול קהל של 570 צופים, בתנועות מדויקות, הוא העביר את עצמו למקום אחר, שם מצא נוחות מלאה. כאילו העולם תלוי בידיו. הוא נושא שם אמנות, עול, היסטוריה ומעט ציפיות שלא הוגשמו, שאינו מחלק.

כשנשאל על חניה וקריירה בתזמורת אחת, שבה יוכל לעלות ולהגיע לאזור הנוחות שלו, אנטונינו צוחק:אני לא מוסטנג, לא עצלן [גזעי סוסים]. אני תמיד רוצה להיות הבסיס, ללמוד, להשתתף במשהו שהוא גדול ממנימסכם נגני הבס, שמתעקש לגלות את העשב הירוק הגדול ביותר שהעולם שאותו הוא מגלה עדיין יכול להציע. אתה יודע, דבר של מי שאומר שהוא חמור.